אלימות נגד נשים על ידי בני זוגן, מהווה שדה מחקר מתפתח, הצובר חשיבות הולכת וגדלה כזירה לגיטימית של חקירה מדעית בדיסציפלינות רבות.

במהלך שלושת העשורים האחרונים חלה עלייה בהתעניינות המחקרית בתחום מנקודות מבט שונות ואף התמסדו תוכניות לימוד אקדמיות בנושא, בעיקר בתחומי: הקרימינולוגיה, המשפט, הפסיכולוגיה והעבודה סוציאלית (Adelman & Coker, 2016). התעניינות זו מוסברת בחלקה כתוצר של פעילותה העניפה של התנועה הפמיניסטית, המקדמת את ההכרה כי אלימות בני זוג הינה תופעה חברתית, וכי אי-שוויון חברתי ומגדרי אינו 'טבעי', אלא נובע ממדיניות ומפרקטיקות חברתיות (Adelman, 2017). ניתוח תוכניות הלימוד המדעיות, שערכו אדלמן וקוקר (Adelman & Coker, 2016), מעלה שתי צורות עיקריות של התייחסות לאלימות בין בני זוג. הראשונה רואה באלימות נגד נשים פשע והפרה של זכויות אדם בינלאומיות. בעוד תפישה זו מקודמת ע"י תנועות לצדק חברתי, הרי שהמדינה לרוב מתמהמהת בהגדרתו ובטיפולו כפשע כזה. השניה רואה בה ביטוי לדיכוי, המתאפשר כפועל יוצא של צירי דיכוי, ולפיכך מקדמת את ראייתה כתופעה שיש לנתחה דרך העדשה של הצטלבויות, בעיקר בין מגדר, גזע, מעמד ובשנים האחרונות גם הגירה וקולוניאליזם.